לאחר שנים רבות של ניסיונות וחבלי לידה מתמשכים, ביום י"ז בטבת התשפ"א (1 בינואר 2021) נכנסו לתוקף תקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט- 2018 שהחליפו את תקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד – 1984 ושינו באופן משמעותי את האופן בו מתנהל משפט אזרחי בישראל.
עיקרן של התקנות החדשות הינן קיצור משך המשפט, ניהול אפקטיבי של הדיונים, הליכים פשוטים וברורים יותר, הרחבת החובה לניסיון יישוב הסכסוך לפני תחילת המשפט והקפדה יתרה על הליך ראוי והוגן
בכדי להגשים מטרות אלו שונתה, בין השאר, המתכונת הנהוגה של פתיחה בהליכים אזרחיים:
אם בעבר התקנות הישנות אפשרו לנקוט במגוון הליכים – העיקריים שבהם המרצת פתיחה, אבעיה וטען ביניים – הרי שעל פי התקנות החדשות ברירת המחדל המרכזית היא הגשתו של כתב תביעה.
תקנה 9(א) לתקנות החדשות מורה כי "הליך בבימ"ש ייפתח בהגשת כתב תביעה שבמענה לו יוגש כתב הגנה". המשמעות היא שבניגוד לעבר, ברירת המחדל לפתיחת הליך אזרחי היא הגשת כתב תביעה ובעל דין אינו יכול להחליט מהו ההליך המתאים לקבלת הסעד אותו הוא מבקש להשיג.
לכך השלכות רבות, שהרי לניהול הליך מלא בכל סעד השלכות רחבות בנוגע לזכויות בעלי הדין, נגישות מערכת המשפט, עלויות כספיות ועוד.
יחד עם זאת, תקנה 54 לתקנות החדשות פותחת פתח חריג ומאפשרת לפתוח הליך שלא בדרך של הגשת כתב תביעה. בהתאם לתקנה זו, במקרים שבהם "נקבע בדין שניתן לפנות לבית המשפט בהליך עיקרי שלא על דרך כתב תביעה, לרבות בהמרצה, באבעיה או לקבלת חוות דעת, תוגש הפנייה כבקשה בכתב" ויחולו לגביה הוראותיו של פרק ח' לתקנות החדשות שעניינו "בקשות ורשימת בקשות".
אגב לשונה של תקנה זו, החל ויכוח בין מלומדים שונים שעניינו מה היקף תכולת התקנה וגם בתי המשפט השונים הכריעו בעניין זה הכרעות סותרות, ר' למשל ת"א (מחוזי ת"א) 6510-04-21 נת"ע – נתיבי תחבורה עירוניים להסעת המונים בע"מ נ' שמואל [פורסם בנבו] (4.7.2021); ת"א 42501-06-21 [פורסם בנבו] (24.10.21).
גישה אחת סברה כי תקנה 54 מאפשרת פתח רחב להגשת הליכים אזרחיים והיא משמשת כתחליף להליכים הישנים שפורטו לעיל והוצאו מהתקנות החדשות. הגשת בקשה בכתב על ידי בעל דין יש לבחון בנסיבות כל מקרה האם קיים דין כלשהו אשר פותח פתח לשימוש בתקנה.
הגישה השנייה סברה כי כוונת מתקין התקנות במילים "נקבע בדין" היא צמצום האפשרות לכדי פתח צר בלבד וכי תקנה 54 חלה רק במקרה בו חוק או תקנה מסדירים באופן פוזיטיבי אפשרות של פנייה לבימ"ש שלא באמצעות הגשת כתב תביעה. בהתאמה, כאשר אין הוראת חיקוק המסדירה במפורש דרך פנייה חלופית לביהמ"ש, עליה להיעשות בהתאם לברירת המחדל הקבועה בתקנות החדשות, קרי בהגשת כתב תביעה.
כעת, שנה ושלושה חודשים לאחר כניסתן לתוקף של התקנות החדשות, הגיעה הסוגייה לפתחו של בית המשפט העליון.
במסגרת ע"א 7486/21 הוועדה המקומית לתכנון ובניה ירושלים נ' עבאסי, הכריעה השופטת דפנה ברק ארז פולמוס זה ובפסק דינה מיום 8.3.2022 שאומץ פה אחד קבעה כי יש לאמץ את גישת הפתח הצר וכי "החריג הקבוע בתקנה 54 לתקסד"א-2018, המסדירה את האפשרות לנקוט בהליך אזרחי שלא על דרך הגשת כתב תביעה חל רק באותם מצבים שבהם חוק או תקנה חיצוניים לתקנות החדשות מסדירים באופן פוזיטיבי אפשרות של פנייה לבימ"ש שלא על דרך של הגשת כתב תביעה".
בנימוקיו קבע בית המשפט העליון, בין היתר, כי לאור מטרות התקנות החדשות כפי שפורטו לעיל, יש לצמצם את סוגי ההליכים המתנהלים בבית המשפט ויש להקפיד על הגשת תובענה לבית המשפט בדרך המלך, קרי הגשת כתב תביעה.
בית המשפט העליון הוסיף ונימק כי מסקנה זו מתיישבת גם עם מארג החקיקה הכולל. ככלל, כאשר המחוקק רצה לאפשר הגשת פתיחת הליך באמצעות תקנה 54 פתיחה בהליך שלא על דרך הגשת כתב תביעה, הוא ציין זאת באופן מפורש (ראו למשל: סעיף 90 לפקודת מס בולים; סעיפים 11, 12 ו-23 לחוק נכסי נפקדים, התש"י-1950; סעיף טז לתוספת הראשונה לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968; סעיף 5(ג) לחוק האפוטרופוס הכללי, התשל"ח-1978; תקנה 10 לתקנות בתי המשפט (גישור), התשנ"ג-1993; סעיף 319כו לחוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, התשע"ח-2018).
יש לציין כי בית המשפט לא הותיר את החששות של תומכי הגישה המרחיבה מהליכים לא מתאים בריק אלא נתן תמיכה לערכאות הדיוניות לעשות שימוש בתקנה 63 לתקנות החדשות אשר מעניקה לבית המשפט כלים משמעותיים ושיקול דעת רחב בנוגע לאופן ניהול ההליך וייעולו.
לאור האמור, יש לשים לב כי מעתה כל אימת שאין סעיף/תקנה מפורשת הקובעת באופן ישיר כי ניתן לפנות לבית המשפט בדרך שהיא אינה כתב תביעה, דרך הפנייה לבית המשפט היא רק באמצעות כתב תביעה.
